אני לא מפחד מהמילה הזו, Sanctus Rich מכל משחקי הווידיאו במחשב שראיתי קרוב יותר למקור שולחן העבודה במיוחד בצורה ודמיון. במובן שאתה מריץ תרחיש אחר תרחיש, שבו אתה ויריב בינה מלאכותית מתכנסים חזיתית בין 1.5 חורבות ו-2 עצים ועיתים עד השגיאה הטקטית הראשונה או הדיסק על קוביות. וירטואלי, כמובן. Warhammer 40,000 Sanctus Reach רדוף על ידי אותה בעיה שכל טרנספורמציה של חוקי ליד-לוח לקצב אחר, "מהיר" של משחק מחשב - אם אתה לא אוהד, אתה משתעמם מהר, אתה מתעייף מהר.
המהות של משחק שולחן היא שמגיעים, מתכנסים, פורסים, עומדים, זורקים קוביות, מתקשרים, מסתכלים על השולחנות וכו'. ב"קצב של משחק מחשב" אני מתכוון שמשחק הוידאו זורק לך קוביות ומאחורי הקלעים, את כל רובד החוקים שהגיימר לא רואה מול עיניו וזה כביכול לא משמעותי עבור המשחק, משמעותי להבנת המכניקה. וכתוצאה מכך, כמוצר מחשב ספציפי, יוצא משחק וידאו קשה, קשה מבחינה אובייקטיבית, שבו הגיימר צריך קודם כל ללמוד נפח של חוקים ולהבין את המורכבויות של מכניקת משחקי הווידאו ל"יעילות" מיטבית.
ועם אפקט עוצמתי של אקראיות למשחק מחשב. עם זאת, מדובר באחד המוצרים האיכותיים ביותר בעולם האהוב, המבוסס דווקא על אמונות היחס לרוח, לצורה, למראה, לדוגמניות - הן למחלקות והן לסביבה. מה שמשעשע, אפילו אותם פרטים ומשקופים קטנים שאינם בולטים לעין מבחוץ בדגמים, מועברים בחריצות מדגמי הפלסטיק, אפילו נצפים. Sanctus Reach, כמו משחקי מלחמה דומים, הוא מוצר נישה, אבל הוא נהדר בנישה משלו.
